<h1>ספר החינוך מצוה שמ"ג</h1>
<h2>דף ס:</h2>
שלא להלוות ברבית לישראל, שנאמר [ויקרא כ"ה] את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ואין אלו שני לאוין, שהרבית הוא הנשך והנשך הוא הרבית, וכמו שאמרו זכרונם לברכה במציעא [ס"א ע"א] אי אתה מוצא נשך בלא רבית ולא רבית בלא נשך, ולמה חלקם הכתוב, כלומר למה חלקם ולא כתב את כספך ואכלך לא תתן לו בנשך, לעבור עליו בשני לאוין, כלומר להרבות האזהרות עליו. וזה הענין הוא ממה שאמרתי למעלה כי התורה תכפול האזהרות לפעמים על מה שחפץ האל להרחיקנו ממנו הרבה, ואיפשר שנאמר בזה כעין מה שאמרו זכרונם לברכה בעניינים אחרים דברה תורה כלשון בני אדם. וכמו כן תתמיד התורה התראות במה שיש עלינו להזהר בו כדרך בני אדם בהזהירם זה את זה בדבר חמור יכפלו תנאם וירבו דבריהם על הדבר כדי שיהא המזורז נזכר וזריז על הענין על כל פנים. ואם אמנה כי ראוי האדם להזהר בדבר השם עד מאד ואף כי ישמע דברו ברמז קטן, כל זה מחסדיו הרבים על בריותיו שכפל להם האזהרות פעמים רבים בקצת מקומות כאשר ייסר איש את בנו, על כן נודה לשמו הגדול סלה ברוב הטובות אשר גמלנו ברוך הוא. משרשי המצוה כתבתי באזהרת ערב ועדים וסופר שלא יתעסקו במלות רבית בכסף תלוה ב' וקחנו משם.
דיני המצוה כגון החלוקים שלמדונו זכרונם לברכה [ב"מ ס"א ע"ב] באזהרה זו שאמרו שיש רבית שהוא אסור מן התורה וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה רבית קצוצה, ויש רבית שהוא למטה ממנו והוא אסור מדרבנן וקראוהו זכרונם לברכה אבק רבית, ויש רבית אחרת שהוא למטה משני אלו הראשונים והוא מן הדין מותר לפי שהוא רחוק הרבה מן רבית האסור מן התורה עד שאין לגזור עליו כלל אבל חכמים החמירו בענין בראותם החומר שהחמירה התורה ורוב האזהרות בדבר הרבית ואסרוהו כדי שלא יערימו בני אדם ליטול רבית, לא מפני דבר אחר. ואלו הן שלשה מיני הרבית שאמרנו. רבית האסור דבר תורה הוא כל מי שאומר לחבירו הלויני מנה ואתן לך ממנו פרוטה בכל יום או שלשים פרוטות בחדש או פחות או יתר עד שאפרענו לך, וכן כשאמר לו הלויני מאה דינרין במאה ועשרים לשנה, וכן המלוה לחבירו מעות ומשכן להם בהן בית או חצר שיחזיק בהם ויקח הפירות עד שיחזיר לו מעותיו מבלי שינכה לו כלום מן ההלואה, זהו רבית קצוצה האסור מן התורה.
ודרך כלל אמרו זכרונם לברכה [ב"מ ס"ג ע"ב] כל אגר נטר לי אסור מן התורה, והוא שבא מיד לוה למלוה, זהו הרבית האסור מדבר תורה, ועליו יאמרו זכרונם לברכה [שם ס"א ע"ב] רבית קצוצה יוצאה בדיינין, כלומר שבית דין יורדין לנכסי המלוה ומוציאין ממנו כמו בגזלות וחבלות. ויש מן המפרשים שפירשו יוצאה בדיינין לענין כפייה, כלומר שכופין בית דין את המלוה להחזירה בשוטים כמו שעושין לכל מי שיאמר שלא יעשה מצות עשה. כל שאר הרבית שאיפשר לקבל חוץ מאילו שאמרנו הן נקראין רבית דרבנן ונקראין אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין, ואסרום חכמים משום גזרה שלא יבא האדם לידי רבית דאוריתא, ומהם כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [שם ע' ע"ב] שאין מקבלין צאן ברזל מישראל, פירוש צאן ברזל המקבל ממון מישראל על תנאי שיהיה הקרן קיימת לבעל הממון על המקבל ויטול חלקו בריוח. וכן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, אבל יצא השער פוסקין אף על פי שאין לזה יש לזה, ובמה דברים אמורים שאין פוסקין לעולם עד שיצא השער בשלא היה לו, כלומר מאותו המין שפסק עליו, אבל היה לו ממנו כלום פוסק עליו אף על פי שלא יצא השער עדיין, ואף על פי כן שלא היה לו ממנו אלא סאה אחת פוסק עליו כמה סאין שהלכה כשמואל דאמר הכי בגמרא [שם ע"ה ע"א]. וזה שאנו אומרים שצריך שיהיה לו מאותו המין, יש מן המפרשים שאמרו דוקא מאותו המין ממש צריך שיהיה לו שאם הוא פוסק על חטין חדשות לא יפסוק אליו אם היו לו חטים ישנות אלא כעין אותו המין ממש שפוסק עליו צריך שיהיה לו, ויש מהם שאמרו שאין חלוק בין חדש לישן דכל שיש לו מאותו המין מותר, ומכל מקום אם היה לו מאותו המין אף על פי שהוא מחוסר מלאכה אחת או שתים פוסק עמו עליו, אבל אם היה מחוסר שלשה מלאכות אינו פוסק דכיון שמחוסר שלשה מלאכות הרי זה כמי שאין לו מאותו המין כלום. ובגמרא פרק אי זהו נשך [ב"מ ע"ד ע"א] בא הביאור בארוכה בחילוק מלאכות אלו בחטים, וכן בכלי יוצר ובדברים אחרים.
וכן מענין המצוה מה שאסרו להלוות על הקרקע מעות ולהתנות עם הלוה אם לא תחזור לי המעות מכאן ועד יום פלוני תהא הקרקע שלי לפי שהקנין הזה אינו מועיל מפני שהוא אסמכתא, כלומר שדעתו של אדם היתה סומכת בכך, כלומר שיחזיר המעות, בשעת המעשה ולא השיגה ידו להשלים הדבר וכעין אונס הוא, וכל כי האי גוונא יש לחוש באכילת הפירות משום רבית. והרבה דרכים נאמרו בגמרא באסמכתא בענין רבית ובעניינים אחרים, ודרך כלל למדני רבי ישמרו אל בענין דיני האסמכתא שכל שיתנה האדם עם חבירו דרך קנס, כלומר אם לא יהיה כן יענש בממון כן וכן יקרא אסמכתא, ועל זה יאמרו זכרונם לברכה [שם ע"ב] דאסמכתא לא קניא, ובלשון אחרת אמרוה זכרונם לברכה [שם] גם כן כל דאי לא קני, אבל כל תנאי שיתנה האדם עם חבירו ויאמר אם אתה תעשה כן אף אני אעשה כן וכן כדרך בני אדם שמתנין בלשון זה אין זה בכלל אסמכתא כלל חלילה, שאם כן איך נמצא ידינו ורגלינו על כל תנאי בני אדם זה עם זה שכולם בלשון אם הם, דאי איפשר בלאו הכי, ועוד בכל התנאין הנזכרים בענין גיטין וקדושין שכולן בלשון אם מה נאמר בהן אלא ודאי טעם נכון מה שכתבנו, שלא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה דרך קנס כגון אם לא פרעתיך עד יום פלוני תהא השדה שלך או המשכון אי זה שיהיה וכל כיוצא בזה, אבל לא בכל שאר התנאים רבים שמתנים בני אדם, כגון אם תלך למקום פלוני אתן לך כן וכן או אם תעשה בשבילי ענין פלוני אתן לך מאתים זוז וכל כיוצא בזה. והבן זה בני ותן לבך עליו כי בזה תסיר מבין עיניך ענן גדול בדברי הגמרא במקומות הרבה.
וכמו כן אמרו זכרונם לברכה [ב"מ ע"ה ע"ב] שהוא אבק רבית ואסור מדרבנן רבית מוקדמת ורבית מאוחרת, כיצד, נתן עיניו ללות ממנו והיה משלח לו סבלונות בשביל שליוהו, זהו רבית מוקדמת. לוה ממנו והחזיר לו מעותיו ואחר כך שלח לו סבלונות בשביל מעותיו שהיו בטלין אצלו זהו רבית מאוחרת. וכן אמרו קצת מן המפרשים שהמלוה מעות לחבירו על מקום שפירותיו מצויין לו תדיר כגון חצר ומרחץ וחנות בלא ניכוי הרי זה רבית קצוצה, ובניכוי הרי זה אבק רבית, אבל המלוה מעות בלא ניכוי על מקום שאין פירותיו מצויין תדיר כגון שדה וכרם שאין פירותיו מצויין כי פעמים בהם ההוצאה מרובה על השבח הרי זה אבק רבית, ובניכוי הרי זה מותר. ומהם שאמרו שאפילו בשדה וכרם ובניכוי אסרוה חכמים זכרונם לברכה ולא מצאו משכונה מותרת אלא משכנתא דסורא שהיו כותבין במשלם שניא אילן תיפוק ארעא דא בלא כסף. והאמת לפי הנראה מדברי הגמרא לרבותי ישמרם אל עם הפירושים הטובים שכל משכונה בניכוי בין בית דירה ומרחץ שפירותיהן מצויין וכל שכן שדה וכרם הכל בניכוי מותר, וכן נהגו בארצינו על פיהם, והחושש לדברי גאוני עולם שהחמירו בדבר יתברך מן השמים. ואי זהו רבית האחרת שאמרנו למעלה שאסרו זכרונם לברכה משום הערמת רבית כגון שאמר אדם לחבירו הלויני מנה ואמר לו מנה אין לי, חטים במנה יש לי, ונתן לו חטים במנה וחזר ולקחן ממנו בתשעים, זה בודאי היה מן הדין מותר אלא שאסרוהו חכמים מפני הערמת רבית, שהרי דבר זה נראה הוא כרבית שזה נתן תשעים דינרין ולוקח מאה, אבל אם עבר ועשה כן מוציא ממנו כל המאה שאפילו אבק רבית אין כאן אלא משום גדר הוא שהחמירו חכמים בדבר, וכן מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכור אותה לבעל השדה מפני הערמת רבית וכיוצא בעניינים אלו, כמו שבא בגמרא [ב"מ ס"ח ע"א]. ואף על פי שדברים אלו אסרו משום הערמת רבית יש דברים אחרים שהן כעין רבית ממש והתירו אותן חכמים שלא ראו לחוש בהן ולגזור כלל, וזהו שהתירו שימכור אדם חובו בפחות, והתירו גם כן שיתן אדם לחבירו דינר שיאמר לישראל אחר שילוהו מנה.
ודרך כלל אמרו זכרונם לברכה [שם ס"ט ע"ב] שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה, והענין הוא לפי שהתורה תבחר ברוב לעולם ותניח הפרטים, על כן תזהיר ללוה ומלוה כי כן דרכו של עולם. ואף על פי שאמרו כן והוא האמת ראוי לכל בעל נפש להתרחק מכל ענין שיש בו הערמת רבית בכל כחו, וכל המחזר ומבקש צדדים ליטול רבית מישראל סופו מתרושש, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [שם ע"א ע"א] שכל העוסק ברבית מתמוטט, גם אמרו [שם ע"ה ע"ב] שפרוטה של רבית גורמת לו לאדם לאבד כמה אוצרות של ממון. ויתר רובי פרטי המצוה בבבא מציעא פרק אי זהו נשך. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה והלוה ברבית האסור מן התורה עבר על לאו ומוציאין אותו ממנו בדיינין שיורדין בית דין לנכסיו כדרך שיורדין לנכסין בגזלו או בנזקיו כדעת קצת המפרשים, או מוציאין אותו ממנו דרך כפייה כדרך שכופין לישראל שלא רצה לקיים מצות עשה, כדעת קצת מרבותינו ישמרם אל. ואם הלוה ברבית האסור מדבריהם שהוא הנקרא אבק רבית עבר על לאו דרבנן ואין רבית זו יוצאה בדיינין, אבל אם תפש הלוה מן המלוה בכדי אותו רבית אין מוציאין מידו, ואם עבר והלוה ברבית שאסרו זכרונם לברכה מפני הערמת רבית לבד אין צריך לומר שאין מוציאין אותו מן המלוה אם לקחו, שאפילו מן הלוה מוציאין אותו ונותנין אותו למלוה מכיון שעברו והתנו ביניהם בכך, דמכיון שלא החמירו זכרונם לברכה בדבר אלא משום הערמת רבית לא חששו בדבר, בדיעבד נקרא, מכיון שנתקיימו הדברים בין מלוה ללוה.
